במהלך אחת ההרצאות שמסרתי, ניגש אליי אברך ושאל שאלה חדה וכנה:
"שמעתי אותך מדבר כמה פעמים על קרבה בזוגיות
אבל מה זו בכלל קרבה? ומי קבע שזו מטרה?
אולי בכלל אני לא רוצה להיות קרוב, לפחות לא במובן שאתה מתכוון אליו?"
זו שאלה אמיתית, לא שגרתית –
האם אנחנו באמת רוצים קרבה עם בן או בת הזוג?
לפעמים נדמה לנו שלא.
אנחנו כועסים, מתוסכלים, פגועים…
אבל מתחת לכל זה – יתכן ויש כמיהה עמוקה לקרבה.
אלא שאנחנו כל כך שקועים בקושי, עד שלא תמיד שמים לב שזה בעצם מה שאנחנו הכי מחפשים.
כשאני פוגש זוגות בקליניקה, אני מגלה עד כמה כל קשר הוא עולם שלם בפני עצמו.
זוג אחד חי בתוך מערכת פוגענית – עם עלבונות, ציניות וביקורת יומיומית.
זוג אחר מתמודד עם ניתוק רגשי – כשהאישה חשה שהצרכים והרגשות שלה פשוט לא קיימים בעולמו של בן זוגה.
זוג נוסף מתמודד עם אתגרי הורות, או עם גבולות לא ברורים מול המשפחה המורחבת.
תפקידי כיועץ זוגי אינו להוביל כל זוג לאיזשהו "מצב זוגי" אחיד.
אני מלווה כל זוג מהמקום שבו הוא נמצא – עם הכאבים, הקשיים, והקצב שמתאים לו.
המוקדים משתנים – תקשורת, אמון, אינטימיות, הורות –
אבל הבסיס הוא אחד: הרצון להיות בקשר חי.
קרבה יכולה להתבטא בדרכים רבות. ולכל זוג יש את הצורה המיוחדת שלו שבו הוא מגדיר מה היא קרבה מבחינתו.
אני רוצה להוסיף עוד היבטים שיכולים לתת זווית נוספת ל’’קרבה’’
לפעמים הרצון לקרבה מתגלה כשהזוג רוצה להתמודד יחד עם קושי:
"יש בינינו משהו שמרחיק – ואנחנו רוצים להתקרב."
ולפעמים – היא מתחבאת במשפט הפשוט:
"רק שלא יכאיב לי שוב."
זה אולי נשמע קטן – אבל זה עמוק מאוד.
אם לא היה אכפת – לא היינו מבקשים שיפסיק.
הכאב – הוא סימן שיש קשר.
והרצון לעצור את הכאב – הוא עדות לכך שאנחנו עדיין רוצים קשר.
קרבה היא היכולת להתמודד יחד עם כאב, לרפא פצעים רגשיים ולבנות מחדש אמון.
היא לא רק חיבוק או חום – אלא גם הנכונות להיחשף, בידיעה שיש מישהו שרואה אותנו באמת, בלי לשפוט, ועם רצון להישאר.
אז האם אנחנו באמת רוצים להיות קרובים?
זו שאלה שכל אחד ואחת צריכים לשאול את עצמם בכנות.
אבל לפעמים הרצון לקרבה לא מופיע כפי שציפינו.
הוא לא נראה כמו געגוע – אלא כמו שקט מאחורי הכעס.
הוא מסתתר בתוך הבקשה:
"אל תפגע בי יותר" או "תשמע אותי באמת"
"או אפילו אני צריך את המרחב הפרטי שלי כרגע"
ושם – שם בדיוק – מתחילה הקרבה.
לא במקום המושלם.
אלא במקום האנושי.
